יום ראשון, 19 באוגוסט 2012

סיפור עם שלוש התחלות

*
התחלה ראשונה –
אי שם בנובמבר 2011, על רקע מחאת האוהלים, הציגו שני אמנים תערוכה בשם "מועד אוהל" באוניברסיטה העברית בירושלים. על התערוכה אפשר לקרוא כאן או לראות את הקליפ המדליק הזה ביו טיוב… (קצר ושווה!).
לאחר שהסתיימה התערוכה, פוזרו 450 אוהלי הבד הלבנים בין כל מי שהסכים לקבל אחד תמורת ההבטחה ליצור ממנו יצירה כלשהי.
בדרך כזו או אחרת (תודה כרמל) הגיע גם אלי אוהל מועד אחד, אבל בגלל שלא ניתן DEAD LINE הוא שכב אצלי לא מעט זמן, לבן ועירום.



התחלה שניה -
מתישהו, וגם זה היה מזמן, השתעשעתי לי עם הרעיון לתפור יצורי פליז מתוך דמיוני הפרוע, וכך ציירתי כל מיני נסיונות חופשיים ואף תפרתי שני יצורים חסרי פרצוף בתור נסיונות. מכיוון שלא החלטתי היכן למקם את העיניים שלהם, הם נשארו כך, חסרי פרצוף, תקועים גם הם על השולחן שלי, ממש כמו האוהל ההוא.



התחלה שלישית -
במסגרת פורום אומנות הטכסטיל והליבוד ארגנו מיכלפ וריבי חברותי היקרות, איסוף תרומות לגן הילדים של אחד המקלטים לנשים מוכות.
כשהחלטתי שאני אנסה להכין משהו לשלוח כתרומה במסגרת הפרויקט, חיפשתי רעיון לצעצוע מחבק, שילד יוכל להזדהות אתו, למצוא בו נחמה ורצוי שיהיה UNISEX.

נחזור לאוהל… עבר חלף הזמן והאוהל מעלה אבק על השולחן שלי עד שיום אחד החלטתי שהוא חייב לזוז, כלומר, אני חייבת לעשות אתו משהו – וכבר ממש לא משנה מה, העיקר לסיים את החוב המוסרי שלי כלפי מי שהפקיד אותו בידי.
מה עושים מאוהל? אהיל? סביבון ענק? כל מיני מחשבות עברו לי בראש עד ש – החלטתי שמהאוהל אני עושה – אוהל! ולא סתם אלא אוהל לילדים שיוכלו לשחק בו וכך אני בעצם מסיימת שתי משימות בפרויקט אחד.

ואז נחתו עיני על יצורי הפליז, ופשוט ידעתי ב-ד-י-ו-ק מה אני רוצה להשיג :



האוהל המקורי מורכב משני פסי מתכת שעליהן היה מולבש בד לבן. תוך כדי מחשבה איך אני יוצרת בבד הלבן דלת או חלון, שמתי לב שהחיבורים המקוריים של הבד לאוהל רופפים למדי, וממש חששתי למסור אותו כמשחק לילדים שעלול לצוץ ממנו פתאום מקל מתכת קפיצי ומסוכן, ולכן החלטתי שאני תופרת את האוהל מחדש ועל הדרך גם יהיה לי הרבה יותר קל להתמודד עם תפירת החלון והדלת…

גם הבד שנבחר לצורך העניין, תאמינו או לא, היה מונח לגמרי במקרה על השולחן שלי - סוג של קנווס (מאיקאה) שבדיוק נשאר לי מוילונות שתפרתי לחדר של אחד מהחיילים שלי.



הבד נותן תחושה של נוף אורבני, וממש התאים לי לפרויקט האוהל והתחבר לי לנושא של "האוהל כמחאה" – מן אוהל עירוני שכזה :-)

דיברתי המון, וכעת – אתן לתמונות לדבר ורק אפריע קצת באמצע :



למעשה, מהאוהל המקורי נותרו רק הברזלים. את הבד תפרתי מחדש – חזק ויציב בלי חשש לקפיצת הברזלים החוצה. תפרתי לו דגל צבעוני שמחובר אליו עם מנקה מקטרות, יצרתי בו שני פתחים – חלון ודלת, והוספתי לו רצפה מקרטון קשיח מאוד מצופה בבד, מה ששומר על יציבות הקונסטרוקציה החדשה -


בשביל הצבעוניות והשעשוע הוספתי לאוהל "חבל כביסה" אותנטי עליו תלויים בגדי לבד צבעוניים באמצעות מקלות כביסה קטנים ותואמים.



והנה, בעל הבית עומד בפתח האוהל…



על מנת שכל האוהל יהפוך למרכז פעילות שלם ומחבק, תפרתי ליצורון הצבעוני כרית קטנה ושמיכה תואמת -



השמיכה היא דו-צדדית, בצידה השני פלנל נעים, היא ממולאת באקרילן, ואת כל זה אני מספרת בהתלהבות כי למעשה זו השמיכה הראשונה שתפרתי בחיים שלי :-) 



והנה היצורון מציג את כל הרכוש שלו…



וכאן הוא מתפנק באוהל -



ולא יכולתי להתאפק מלצלם גם מהחלון (אני בכלל חושבת שבשביל החלון הזה תפרתי את כל הפרויקט כולו...)



למעשה את הפרצוף של היצורון תפרתי אחרי שנוצר חור ההצצה. תכננתי את הפרצוף שיראה בדיוק כך :



כדי שהיצורון יוכל להציץ מהחלון ולחכות להפתעות -



לא טוב היות היצורון לבדו ולכן נזכרתי שבעצם תפרתי גרסת ניסוי מוקדמת וגם לו הוספתי תווי פנים והפכתי אותו לחבר – טובים השניים מן האחד!



בשבוע שעבר נסעו היצורונים בהסעה ספיישל לחיפה (תודה אישית לנהג :-)), ומתישהו לקראת שנת הלימודים הם יגיעו למקלט לנשים מוכות. אני אישית התאהבתי בפרוייקט ונקשרתי מאוד. לראשונה מזה זמן רב התקשיתי להפרד ממשהו שיצרתי. אני מקווה שהיצורונים יגיעו לידיים שיחבקו אותם, אבל לא פחות מזה, אני מקווה שהילדים שישחקו בהם ירגישו אהובים ומחובקים בחזרה…

*

יום ראשון, 12 באוגוסט 2012

קיפודים, כרטיס ביקור

*
התגעגעתי, אז באתי… (מקווה שזה הדדי).

הפסקת הכתיבה הארוכה ביותר שידע הבלוג הזה לא נובעת מהיעדר מוזה או יצירה, אלא דווקא מהתפתחויות שיפורסמו בשלב מאוחר יותר. בתור רמז ראשון, ובשמחה גדולה אני מציגה בפניכם את כרטיס הביקור הראשון וה"רשמי" של קיפודים ורוצה להודות כאן לחברה מקסימה שנרתמה ורתמה (את אבא שלה) לתמיכה טכנית (ונפשית). תודה סמנכ"לית ;-)


וכעת, ומכיוון שעל כרטיס הביקור כתוב "אומנות שימושית רב-תחומית" אני אנסה להצדיק את התואר מכמה זוויות…
*
לפני כמה שנים חלפה בארוני עליונית שקיבלתי במתנה, בצבע שלא אהבתי, אבל עם גזרה נהדרת.  בפוסט הותיק הזה שיתפתי באיך הוצאתי את הגזרה ותפרתי לי עליונית חדשה מבד שמצא חן בעיני.

מאז חלפו שנתיים וחצי, וקילוגרמים רבים נשרו ממני. כמעט כל ארון הבגדים שלי הוחלף בשמחה גדולה למידות קטנות. מכירת חיסול של מלאי בדים בחנות הבגדים "צבעים" המקסימה שנסגרה בהוד השרון, הניבה לי, בין היתר, פיסת בד חרדלי מקסימה והרבה תהיות מה לעשות איתו. באורח פלא, הגזרה הותיקה נותרה מצויינת גם במידותי החדשות ולאחר שתפרתי לי בגד "קיפודים" חדש בהצלחה, ביקשתי מהינשוף לצלם אותו בפעולה -


וכך הוא נראה מאחור…


בסופו של דבר, סשן הצילומים היה כל כך מוצלח והניב תמונות מקסימות כך שהחלטתי לצאת מהארון מידות קטנות שלי ולהשויץ בבוק -

mosaic7d75aeb6eace79ac51a80f2de12dad014abd55f9
בהמשך החלטנו לצלם שוב גם את העליונית שתפרתי לפני שנתיים ולא קיבלה אז תיעוד ראוי. עד מהרה הפך סשן הצילומים בחסות הינשוף למשעשע למדי והניב תמונות נדירות מכדי לשמור אותן לעצמי ;-) …  

mosaic6ce649a36ed6005e150be8e23f5ea7b825e7e993
*
ואם כבר אז, כדי שלא תתפתו לחשוב שאני תמיד לבושה כל כך יפה, הרי שכך אני נראית לאחרונה ברוב השעות בהן אני נמצאת בבית -

תמונה

מרוחה כראוי בחימר… 


כמעט את כל הנסיונות של צבעים חדשים או דוגמאות חדשות אני מנסה קודם כל על כדורי חימר שאני יוצרת מגוש (על האובניים). הכדורים חלולים ואינם שימושיים, אבל מאוד כיף לעשות עליהם נסיונות, כי בכל מקרה, גם אם הנסיון לא מוצלח, עדיין כיף להתסכל על ערימת הכדורים ההולכת ומצטברת על שלל הצבעים, הדוגמאות והגדלים שהופכים אותה לערימה עליזה ומשמחת…



*

ולקינוח - תוצר שממש לא היה מתוכנן (אבל כמו כל ילד פנצ'ר בסופו של דבר הוא אהוב במיוחד!)

לקראת כמה "ימי המתנה" בבית חולים שנוצרו לי (כמלווה) לפני כשבועיים, החלטתי, ברגע האחרון, לנצל את זמן הישיבה על הספסל במסדרון, ולפני שיצאתי מהבית הספקתי לזרוק לתיק שאריות צמר והוראות (מכאן). אמרתי לעצמי שמה שיוצא, אני אהיה מרוצה כי בכל מקרה זה יותר טוב מסתם לבזבז את הזמן בישיבה חסרת מעש...


לשמחתי, בסופו של דבר הבילוי בבית החולים היה יחסית קצר וכך גם זמן ההתאוששות והצורך בי כ"מלווה", ובכל זאת הספקתי לסרוג כמעט את כל חלקי הקוף, ובשבוע החולף מצאתי פה ושם כמה פינות זמן בלתי הגיוניות בכדי לסיים ולחבר אותו, ואני מאוד מאוד מרוצה!


שמחתי כפולה ומכופלת מכיוון שהפרויקט כולו הוא ניצול של שאריות צמר ישנות שלא היה ביניהן שום קשר וממש במקרה נמצאה ביניהן התאמת צבעים ראויה.



העיניים המקסימות שלו הן SAFETY EYES וכל שאר תווי הפנים, רקומים (בכוונה "ציירתי" לו גבות א-סימטריות).


וכעת, לאחר שהוא גמור, והצטלם עם אחיו הגדול (בזוקה) נותר לי רק לשאול את עצמי-


האם יש לי פטיש לקופים ורודים?


*
אני אסיים גם הפעם בתודה עמוקה וכנה לכל מי שקוראת כאן, מגיבה ומפרגנת – כי בלעדיכן הקסם המתהווה לי כאן (סבלנות, סבלנות...) לא יכול היה לקרות!



*